חשבתם פעם למה ״בית״ נראה כמו שהוא נראה?

הבית שלכם לא נבנה לפי הצרכים שלכם

הבית שלכם לא באמת נבנה בשבילכם. הוא בנוי לפי הנחות ישנות של דורות קודמים, של מבני כוח ושל נורמות חברתיות שאולי מעולם לא בחרתם בהם. אם נדמה לכם שמשהו בבית ה”סטנדרטי” לא מתאים לאיך שאתם חיים – אתם צודקים. רובנו חיים בתוך הגדרות ועיצובים של “בית” שירשנו, יותר מאשר בתוך מרחב שתוכנן לצרכים האישיים שלנו.

רוב האנשים חושבים שעיצוב פנים הוא עניין של טעם. אבל טעם הוא רק הקצה.

מה שמעניין באמת הוא מה נמצא מתחת לפני השטח – ההרגלים, המבנים החברתיים, הערכים והפחדים שמעצבים את החללים שאנחנו חיים בהם.

הסלון: חדר האורחים או חדר הראווה?

חשבו על הסלון שלכם. למה בכלל הוא קיים? הסלון המודרני במערב נולד כחדר אירוח רשמי – המשכו של הפרלור הוויקטוריאני – שתכליתו הייתה להרשים אורחים ולהציג את המעמד והטעם של המשפחה. עד היום, אנשים ממלאים את הסלון ברהיטים נאים, חפצי נוי ויצירות אמנות, לא בהכרח לשימוש יומיומי אלא כדי להציג תדמית מסוימת בפני המבקרים . במאה ה-19, עם עליית הבורגנות באירופה, התבסס הסלון כחלל בעל משמעות אסתטית-תרבותית – סמל ל”תרבותיות” הבית . הוא לא נולד כדי לענות על צורך פרקטי של המשפחה, אלא כדי לסמן לעולם משהו עליכם. האם הסלון שלכם משרת אתכם ביום־יום, או בעיקר את הרושם שחשבתם שאתם צריכים לעשות?

המטבח: ממרחב נסתר ללב הבית

מדוע רוב הבתים המסורתיים תוכננו עם מטבח סגור ומבודד? ההפרדה הזו שורשיה בתקופות שבהן בישול נחשב מלאכה שיש להצניע. החל מסוף המאה ה-18, המטבח הפך לחדר נפרד (ולעיתים אף למבנה נפרד) שיועד לבישול בלבד, הרחק מעיני אורחים – בדרך כלל תחום למשרתים או לנשות הבית . בחברה של אז, המטבח לא נועד להיות חלל ייצוגי: הוא היה חם, מיוזע ומבולגן, ונהגו להתייחס אליו בהתאם. רק באמצע המאה ה-20 הוחזר המטבח אל מרכז הבית עם עיצובי חלל פתוח מודרניים . אירוני שדווקא אז החל המטבח לשמש כסמל סטטוס חדש. המטבח המודרני הפך למטבח ראווה – מפואר, משופע בגאדג’טים ומכשירים נוצצים, לעיתים עד כדי כך שבבתים רבים כמעט ולא מבשלים בו באמת . גם כאן, מה שנתפס כחלק טבעי מכל בית הוא תוצר של נורמות שהתהפכו: ממרחב עבודה נסתר, למרכז ביתי שנועד להרשים.

חדר הילדים: המצאה של העת החדשה

האם כל ילד באמת “צריך” חדר משלו? האמת ההיסטורית עשויה להפתיע: עד סוף המאה ה-19, הרעיון שלכל ילד יהיה חדר שינה פרטי לא היה מקובל כלל . ילדים – אפילו במשפחות עשירות – לרוב חלקו חדר עם אחים או ישנו לצד מטפלות. רק עם צמיחת המעמד הבינוני-גבוה וההתפתחות התעשייתית, עלתה האידאולוגיה שהפרטיות היא סמל לקדמה ו”ציוויליזציה” . רפורמות חברתיות החלו לראות בצפיפות השינה בעיה בריאותית ומוסרית, ודגלו בהפרדת חדרי שינה. במאה ה-20 גם הפסיכולוגיה המודרנית חיזקה את המגמה: מומחים הזהירו שילד שישן לצד הוריו או אחיו עלול לפתח תלות ולהיפגע בעצמאותו, ואף להינזק נפשית מחשיפה לחיי הלילה של ההורים . כך התקבע חדר הילדים כסטנדרט – לאו דווקא כי הילדים דרשו זאת, אלא כי המבוגרים החליטו שזה “נכון” ומכובד.

אז מהו בית, בסופו של דבר? בית אמור לשרת את החיים של מי שגר בו, אך בפועל רבים מאיתנו גרים בתוך תפאורה שהוכתבה לנו מראש. הסלון, המטבח וחדרי הבית האחרים תוכננו על בסיס צרכים של חברה שונה מאוד מזו שבה אנו חיים היום. הנורמות ההיסטוריות – מהצנעת הבישול ועד פולחן הפרטיות – עדיין מכתיבות את המרחב הביתי. המסר החד כאן הוא לא לשבור את הכלים, אלא להתחיל לשאול שאלות. האם הבית שלכם עובד בשבילכם, או שאתם עובדים בשביל הבית?

בסופו של יום, הבית “שלכם” יהיה באמת שלכם רק כשתעצבו אותו כך שיתאים לחיים שאתם רוצים לחיות – לא לחיים שאחרים ציפו שתחיו. נסו להביט סביבכם במבט רענן, לזהות את הפינות והחדרים שקיבלתם כמובן מאליו. אולי תגלו שאפשר גם אחרת. זו הזמנה פתוחה לחשוב מחדש, לערער על המובן מאליו, ולעצב מרחב ביתי שבאמת משקף אתכם ומשרת את הצרכים שלכם.